פסוריאזיס – האם ומתי נכון לשתף את הסביבה בכך?

קיימים כל כך הרבה מיתוסים ודעות קדומות הנוגעים לפסוריאזיס, שאין זה מפתיע שחלק גדול מאותם קרוב ל-256,000 (!) חולים שסובלים בישראל (ומיליונים בעולם כולו) אינם ממהרים לשתף את הסביבה (אפילו הקרובה להם) בעובדת היותם חולים במחלה נפוצה למדי זו. כמובן, שבד בבד עם הניסיון להעלות מודעות בנוגע למחלה, אנחנו נמצאים כאן גם על מנת לעזור לכם להחליט את מי לשתף במידע החשוב הזה, מתי ועל פי איזה קריטריונים.

באופן פרדוקסלי, דווקא בפני הסובלים מהמחלה ברמות החומרה הבינונית והגבוהה, לא ניצבת הדילמה המבלבלת הזו, מכיוון, שבמרביתם – הגרד המציק גלוי לעין כל. הם, אמנם, יצטרכו להתמודד עם הדעות הקדומות והחשש מפני הדבקה, אבל ראוי לציין כי המודעות לפסוריאזיס עולה בהתמדה בשנים האחרונות, ולכן, מצבם עשוי להיות (לפחות בתיאוריה) קל יותר ופחות מורכב מבחינת הדילמה שאיתה מתמודדים החולים הקלים יותר.

כנות מעל לכל?

את הדיון בהחלטה האם לספר, למי לספר ומתי לספר, נפתח בהצהרה – ככלל, אנחנו דוגלים בכנות, במיוחד כאשר המדובר באנשים שיש להם משקל משמעותי בחייכם וכל מה שעובר עליכם (פיזי או נפשי) משפיע ישירות עליהם. כעת, אחרי שאמרנו זאת, כבר ניתן להבין שאנחנו מייחסים חשיבות גדולה לרמת הקרבה שבין החולה בפסוריאזיס לבין האדם או האנשים שאותם הוא מתכוון לשתף במידע.

מתי אין, לדעתנו, צורך לספר?

מאחר ופסוריאזיס (בניגוד למחלות מין, למשל) אינו מדבק לאחרים גם במגע עור בעור, אם אתם סובלים מפסוריאזיס בצורתו הקלה, ונגעי הגרד קטנים ונמצאים במקומות החבויים מהעין כשאתם לבושים, אנחנו חושבים שאם המדובר בסטוץ חד-פעמי, לדוגמה, אין באמת צורך להיכנס לשיחה מעמיקה על הפסוריאזיס, אלא להחליק את המצב ולזרום איתו הלאה. כאשר היחסים מתהדקים, והצד השני כבר מכיר אתכם באמת ומסוגל לראות מעבר למיתוס הפסוריאזיס המדבק, זה הזמן להושיב אותו (או אותה) לשיחה על כוס קפה ולהתחיל לדבר.

טיפ קטן – את השיחה הזו, אל תקיימו בשום פנים ואופן כשאתם עירומים או נמצאים עם האדם במיטה, בשל הרתיעה הראשונית האינסטינקטיבית שעלולים לחוש מרבית האנשים הבריאים שגדלו על המיתוס הנפוץ והשגוי הגורס כי פסוריאזיס מדבק. ייקח לכם כמה דקות להפריך את המיתוס הזה, אבל הדבר האחרון שאתם צריכים הוא לזכור לאורך כל מערכת היחסים את הרתיעה הראשונית הזו, גם אם אתם דואגים להדחיק אותה היטב במעמקי זיכרונכם.

מתי כן רצוי לספר?

כאמור, עם התהדקות מערכת היחסים, רצוי להניח את כל קלפי הפסוריאזיס כשהם גלויים על השולחן. סיבה טובה נוספת לספר, היא, לדעתנו, כאשר הסוד מעיק עליכם.

ולפני שאתם קופצים מעורכם, נסביר.

כידוע, אחד מהזרזים להופעת התלקחויות הפסוריאזיס הוא הגורמים הנפשיים – סטרס, דיכאון וכד'. אם אתם מוצאים את עצמכם במצב ששמירת הסוד מפני הסובבים אתכם עולה לכם בבריאות (וכאשר המדובר בפסוריאזיס, לא מדובר במטאפורה תלושה), זה הזמן לספר.

צאו מתוך ההנחה שמי שאוהב אתכם יישאר איתכם גם לאחר הגילוי הדרמטי (256,000 חולים רק בישראל – תסכימו איתנו שהגילוי הרבה פחות "דרמטי" ממה שהוא נראה כרגע בעיניכם), ומי שלא אוהב אתכם, לא יזדקק לתירוץ בדמות פסוריאזיס כדי לצאת מחייכם. הוא יעשה את זה ממילא, בשלב זה או אחר, אז עדיף מוקדם מאשר מאוחר, לא?

שתפו את הכתבה עם החברים